ראשית, יחס העורך כלפי הכותב.
הכותב, בין אם כתב מאמר, דיסרטציה או רומן, דבריו נכתבו בדם לבו. המילה, המשפט, הפסקאות, הסיפור הם בראש וראשונה שלו, וכמו כל דבר שלנו שאנו מתקשים להיפרד ממנו (מאז הילדות ועד היום, כמבוגרים), גם כאן, במילה הכתובה, קיים קושי של הכותב "להיפרד" מיצירתו. פרידה – במובן זה שמישהו אחר יאיר ויתקן לקויות מסוגים שונים, על מנת שהטקסט יהיה שלם יותר, חף מ"עשבים שוטים" ונקי מ"יבּליות".
כאן הופך העורך ללוליין, למומחה ב"הליכה על ביצים", שצריך לתמרן בין הצורך להיות שקוף, להתערב כמה שפחות בתוכן, לתקן רק מה שחייבים, לבין הצורך להעיר הערות, לשאול שאלות, וכן, לפעמים גם להתערב.
לא פעם זה עולה בוויכוחים ובכעס הדדי. כן, העיסוק הזה מעלה כעסים, תסכולים, פחדים, והעורך צריך להבין את חששו של הכותב לאבד מעצמיותו ברגע שהוא "מוסר את נפשו" למישהו אחר. ומעבר לגילוי ההבנה, עליו להרגיע, להיות קשוב לכוונותיו של הכותב, ובשום אופן לא לכפות את דעתו.
שנית, צריך העורך להבין את האפקט הפסיכולוגי של התיקונים שהוא מבצע.
אני זוכרת שפעם, עוד לפני שהייתי עורכת לשון, כתבתי טקסט (דוח בעבודה), וקולגה העיר הערות בעט אדומה, כך שהדוח המסכן שלי נראה אדום כדם. רתחתי אז מזעם ונעלבתי עד עמקי נשמתי. "איך הוא מעז, באיזו זכות!!!", חשבתי בלבי הדואב.
לכן, כשאני עורכת טקסט כלשהו, אני רואה בעיני רוחי את הסיטואציה הכואבת שחוויתי. אי לכך אני מביאה בפני הכותב שתי אופציות להתרשמות, דהיינו שני קבצים: האחד, "עקוב אחר שינויים", שבו הוא רואה את כל התוספות (בכחול) ההשמטות (באדום) וההערות (בלונים), והשני נקרא אצלי "הטקסט על נקי", דהיינו, צח כשלג, לאחר כל השינויים. ובטקסט הנלווה לקבצים אני תמיד רושמת: "מומלץ בחום לקרוא את הטקסט הנקי. אם יש השגות או שאלות, אז פנו לטקסט עם התיקונים. לרוב זה עובד נפלא. מבחינה פסיכולוגית הכותב רואה את השלם (אם כי המתוקן), ואז נמנעים ממנו הבלבול והחרדה שמשדר ה"בלגן" של התיקונים.
לסכום, לא די לו לעורך טוב שיהיה בקי ברזי השפה. הוא עובד עם בני אדם, עם יוצרים (רובם, אגב, בעלי אגו לא קטן), ולכן מן הדין שיהיה גם קצת פסיכולוג. זה בהחלט לא מזיק וגם…טוב לפרנסה.