וזה די ברור: הכותב צריך להפקיד את אשר נכתב בדם לבו בידי עורך של הוצאה, כתנאי לכך שהספר – תהיה הסוגה הספרותית שלו אשר תהיה – יעבור מתיחת פנים, איפור, מייק-אפ ומייק-אובר, על מנת להיות ראוי לפרסום; ואילו העורך צריך לעשות את אותו שינוי מתבקש באמצעי הקסם שלו, ההופכים טקסט סביר לטקסט נהדר.
"שניים אוחזין בטלית… זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי" – הכותב רושם דברים שחשב עליהם והגה בהם, והעורך משנה את המשלב, מזיז פסקאות, מתקן מונחים ואִמרות, מוסיף אימות קריאה, משמיט חזרות ויתורים, ומה לא.
לפעמים השינויים הללו עוברים בשקט יחסי ובהכנעה, אך ככל שאני התנסיתי בכך, יש פה ושם רגעי משבר, והדברים יכולים להגיע לכדי שבירת כלים. בשלב הזה שני הצדדים מתלוננים בפני העורך האחראי (מזל שיש כזה). הכותב יאמר: "העורכת הזו משנה לי את הסיפור. אני לא אוהב את הסגנון ואני מתעקש שיוסיפו י' לכל המילים שאין בהם, שיהיה יותר ברור. וגם את המילית "את" אני מבקש לא להשמיט. אז מה אם בן-גוריון לא אהב את המילה הזאת."
העורך מצדו יאמר: "הכותב מוציא אות מדעתי. אני מתקנת, והוא שוב מחזיר את הדברים לקדמותם, והוא מתעקש על הבלתי אפשרי. מה אני עושה איתו??"
בסופו של דבר מגיעים, בדרך כלל, לעמק השווה, לשביל האמצע שבין כוונת הכותב לבין הצורך לדייק ולנקש עשבים שוטים. והכי כיף להיתקל במהלך התיקונים לא רק בטרוניות ובקיטורים, אלא גם במשפטים כמו: "מה שתגידי, עורכת יקרה שלי" או "מה לא אעשה כדי שהעורכת שלי תהיה מרוצה," וכדומה.
בכל מקרה, על מנת שהכותב לא ייבהל מיַם התיקונים של "עקוב אחר שינויים" (קו אדום למחיקה, אותיות כחולות לתוספות ובלונים עם הערות ושאלות), הפטנט שלי הוא:
א. לנסות ולזרום עד כמה שאפשר עם רוח הדברים של הכותב, להיות "שקופה" ובלתי מתערבת עד כמה שניתן, ולשנות כמה שפחות.
ב. להגיש לכותב את התיקונים "על נקי", ורק אם הוא מתעקש, להעביר לו גם את הגרסה ה"רועשת" עם כל התיקונים.